הכישלון הישראלי והרדיקליזציה של לבנון

צבי מזאל

18/07/2008 10:41:09

עסקת חילופי השבויים בין ישראל לחיזבאללה היא ביטוי עגום הן למלחמת לבנון השנייה הכושלת והן להיעדר מדיניות ונחישות בממשלת ישראל. אנו שומרים בכל מאודנו על נורמות המשפט הבינלאומי בעוד שבצד שמנגד מחנכים להרוג.

למאמר המורחב: לחצו כאן

עסקת חילופי השבויים בין ישראל לחיזבאללה היא ביטוי עגום הן למלחמת לבנון השנייה הכושלת והן להיעדר מדיניות ונחישות בממשלת ישראל. בעקבות העסקה, הועלו שאלות רבות: מדוע היה צורך בשנתיים כדי להשלימה? האם הדבר נבע מהססנותה של ישראל לגבי שחרורו של סמיר קונטאר? האם הייתה זו התעקשותו של חיזבאללה על שחרור אסירים לא לבנונים - כלומר פלסטינים, ישראלים וירדנים - אשר הביאה לסחבת?

ספק אם נדע אי פעם את התשובות לשאלות הללו, אבל סביר להניח שהחיזבאללה לא מיהר להשלים את העסקה. התקשורת הישראלית ידעה אמנם לדווח (לא ברור על איזה בסיס) שחיזבאללה רוצה להראות הישגים אחרי ההרס שנגרם ללבנון בעקבות מעשה החטיפה שהביא למלחמה. ואולם, האם ניתן לומר כי החזרתו של אסיר אחד - קונטאר - הייתה העילה לחטיפה ומהווה הישג עבור חיזבאללה? עם פרוץ המלחמה, הסבירה/הצדיקה התקשורת הערבית את המניע לפעילות החיזבאללה ב"החזרת האסירים הלבנונים הביתה". כדרכה, התקשורת הישראלית "העתיקה" מהתקשורת הערבית. אתר האינטרנט הסעודי 'אילאף' היה היחיד שבדק את הנושא וגילה שמלבד קונטאר, אין אסירים לבנונים בישראל, ולמעשה, המלך הוא עירום ואין טעם לחטיפה.

לפיכך, נראה כי חטיפת החיילים הישראלים נועדה למטרות אחרות, ובראשן השפלת צה"ל וניהול מלחמה פסיכולוגית להחלשת הממשלה והחברה בישראל. מטרות אלה הושגו במלואן. בדרך כלל, החיזבאללה שילם בזול והצליח להכניס את החברה הישראלית לבלבול ומצוקה. שחרורו של קונטאר הוא מעין דובדבן קטן על עוגת שמנת גדולה שקיבל הארגון מישראל בשנתיים האחרונות.

ארגון חיזבאללה הפך למדינה בתוך מדינה ואף יותר מכך. לאחר שהשיג זכות ווטו על החלטות הממשלה, החיזבאללה הוא שמנהל כיום מעשית את לבנון. חיזבאללה הוקם על ידי האיראנים ופועל בהתאם להנחיות מטהרן, במיוחד בנושאים הצבאיים ובמאבק נגד ישראל. המשמעות היא שעסקת החלפת השבויים נוהלה בפיקוחה של טהרן מתוך מטרה אחת בלבד: לפגוע ולהחליש את צה"ל ואת ישראל. לקונטאר הדרוזי אין שום ערך בטהרן.

לבנון של היום היא לא "המדינה השנייה שתעשה שלום עם ישראל", כפי שנהגנו לומר. היא הפכה למדינה רדיקלית המנוהלת על ידי טהרן ודמשק ומאיימת על ישראל. נשיאה החדש, מישל סלימאן, יכול היה להיבחר לתפקידו רק לאחר שחיזבאללה נתן את הסכמתו. סלימאן לא היסס לאיים על ישראל כי יפעל בכוח לשחרר את חוות שבעא אם לא יצליח לעשות זאת באמצעים דיפלומטיים. כמו כן, השבוע פורסם כי צבא לבנון סולל דרך לאזור חוות שבעא ובונה שם ביצורים. המשמעות היא כי לבנון מתכוננת למלחמה, אם כי ההחלטה על כך תיפול בטהרן או בדמשק.

לתהליכים פוליטיים אלה יש מסד תרבותי שבישראל מתקשים או אפילו מסרבים להבין ולהכיר בו. נסראללה הוא כיום המנהיג הערבי הפופולארי ביותר בעולם הערבי לאור תפיסת החיזבאללה כי הצליח לפגוע בישראל ולהשיג "ניצחון אלוהי" על צה"ל.

אנו בישראל גם מתקשים להבין את גילויי השמחה והחגיגות הנערכות בלבנון ובעזה לרגל שחרורו של קונטאר, שרוצץ במו ידיו את ראשה של התינוקת לבית משפחת הרן. אנו עושים כל שביכולתנו כדי לשמור על התנהגות אנושית, חמלה וזכויות אדם, בעוד שבצד השני מחנכים את הדורות הצעירים לשנוא ולהרוג יהודים ו"כופרים אחרים למיניהם" בשם האיסלאם. את הדור הבא של מדינות ערב כבר איבדנו. אנו שומרים בכל מאודנו על נורמות המשפט הבינלאומי בעוד שבצד שמנגד מחנכים להרוג. כל עוד לא נכיר ונזהה את אלה העומדים מולנו ומתכוונים באמת לכלותנו, לא נוכל לעצב מדיניות שתהלום את המציאות המזרח תיכונית.